יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

טיול גליל תחתון - פרק ב'


אחרי היין והכנאפה אל תוך הלילה בשיחות ברומו של קולב, הבוקר החל לאט לאט. בזה אחר זה הקצנו משנתינו וכל אחד ואחת מארבע עשר חברי המשלחת הבינלאומית שלנו, עשה את דרכו לחדר האוכל הביתי של אכסניית פאוזי עזר. הארוחה כללה מגוון פירות וירקות, זיתי נצרת טעימים, גבינות, דגנים, שתיה קלה, שתיה חמה והכל על מפות משבצות קלאסיות המונחות על שולחנות עץ.
לחדר האוכל דלת אחורית הפונה הישר אל סמטאות העיר העתיקה והשקט שליווה את ארוחת הבוקר שלנו, היה מרגיע ונעים. זהו צריך לארוז ולצאת לדרך.

המזוודות בכלי הרכב ואנחנו כבר בצעדים מדודים בינות סמטאות השוק. אנחנו אוהבים את השוק הערבי וכבר מתורגלים היטב בבחירת כאפיות צבעוניות, כובעים, צעצועים לבנות, תבלינים מדהימים ושאר אוצרות. השוק של נצרת לא גדול אבל נעים לטיול. חנות התבלינים מרשימה בניחוח ויש בה הכל מכל וכל. עלי הגפן פרוסים על מחצלת העלו בי מחשבות זדוניות על ממולאים מוחמצים, הקצב האמיץ תלה את נתחי הבשר ממש במעבר באי השוק.

החום הכבד וצום הרמאדן זימנו לנו שוק שקט ורגוע עם קבוצת רוכלים הסובלים בשקט בחום הקופח. יצאנו מהשוק הלוהט עם חיוך על הפנים ושקיות בידיים מן המיטב שהדוקטור והמאסטרנטיות שלה (בנותי בנות השש) מיצו בחווית השופינג אין דה-מרקט.




אלו לא גבינות כפי שניתן לחשוב אלא מרציפן!

כעבור 50 דקות עם שתי טעויות בדרך, אחת שלי, אחת של הג'י.פי.אס. הגענו לכפר תבור שם מרכז המבקרים של יקב תבור היה סגור ואנחנו שבעי יקבים ומרכזי מבקרים, שמחנו לדלג על מסע השיווק האגרסיבי המוצע במרכזי מבקרים ביקבי ישראל. צמוד ליקב, נמצא מוזיאון המרציפן שהבטיח חוויה לילדים (הרי בשביל זה באנו, לא?) המוזיאון הוא בעצם חנות מרציפן ומוצרי שקדים, בגודל של מכולת גדולה הנמצאת בין מסדרון רחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן. לבית חדר אחורי שבו ניתן להושיב כ-50 ילדים לעבודת יצירה בעיצוב מרציפן ושוקולד. המסדרון הרחב המוביל לבית המלאכה של המרציפן, הוא בעצם מוזיאון המרציפן ובתוך תאי זכוכית לאורך המסדרון, מונחות יצירות מרציפן מרשימות. הביקור כלל גם צפיה בסרט באורך 9 דקות על תולדות המרציפן והמוזיאון. החוויה חמודה והילדים נהנו, בעיקר ממאמצי העיצוב שהשקענו בעבודות היצירה בבצק מרציפן – חוויה דביקה ביותר!
אנחנו עייפים וצריך לאגור כוחות לערב, דיון קצר הביא החלטה: נוסעים לזיכרון. בדרך הדוקטור גולשת באייפד וקוראת שבזכרון יעקב, רוב המסעדות, אינן שומרות על קונסיסטנטיות באיכות המנות המוגשות. כל הביקורות, המליצו להגיע למסעדה בשם "נשיקה" שם הזהירו מפני השירות אך כתבו כי האוכל מעולה. זיכרון יפה והמדרחוב מלא קסם. הנוף משובב נפש ויש תחושת אוירה שינקינאית עם נאיביות ירושלמית בנוף גלילי. ממש פיוז'ן.

מסעדת נשיקה מעוצבת יפה להפליא, השירות היה מצוין כמו גם הקפה והקינוחים. החברה מסביב לא הותירה ספק כי מדובר במסעדה יוקרתית. החשבון היה בהתאם האוכל ממש לא. חבל.


לא נתנו לאכזבה להשתלט עלינו. אנחנו ממהרים ונרגשים לרדת מזיכרון יעקב 15 דקות נסיעה אל אמפי שוני שהוא מקום מלא קסם עם במה יפה. על הבמה עלה אברהם טל עם להקתו ונתן לנו מופע מהוקצע, מדויק ומרגש כאחד. טל בקולו יוצא הדופן, במוסיקאליות שלו והאישיות הרוחנית, טורף את הבמה ומערבב לקהל את הראש עם הבטן. כרטיס למופע עלה 130 ₪ למבוגר ו- 130 ₪ לילד, היה שווה כל גרוש.
היה זה סוף מרגש למסע בין יומיים לגליל התחתון. הבנו, עם כל האורבאניות שלנו, זו כבר שנה שניה שזה קורה לנו. אנחנו אוהבים את הדרום אהבה גדולה אך מחוברים לגליל בנשמה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

טיול לגליל התחתון – היום הראשון


ביום שני הדוקטור נזכרה לספר לי שביום רביעי נוסעים ליומיים לצפון. איזה יופי, רק להודיע לבוס ולנפנף בי-בי ללחות המישור החופית והרוחות הסוערות בשדרות האוהלים. "איפה ישנים?" שאלתי וזאת עם מבט ממזרי ענתה: "נצרת!". התחלתי לעשות חישובים וגיליתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שאשן בעיר ש-70% מתושביה מוסלמים, 30% נוצרים והשפה העיקרית היא ערבית. "איפה?" שאלתי, "באיזו אכסניה בעיר העתיקה מעל השוק" השיבה. ואני נותרתי כך...
כולם נארזו היטב ויצאנו על כביש 6 צפונה. אנחנו אוהבים את כביש 6 ותמיד נשאלת השאלה, כביש החוף, כביש 4 או כביש 6? אז התשובה נחלקת כדלהלן: אם חוזרים מהטיול מצפון לדרום, תמיד יהיו עומסים מאזור חדרה/קיסריה עד בואך רישפון ולכן ממש מומלץ לקחת את כביש 6. באשר לנסיעות צפונה, אם פונים מזרחה, כביש 6 כדאי כמעט תמיד ואם נוסעים מערבה, אז מצומת פרדיס צפונה, מתחילים להרוויח זמן. כל זאת באדיבות משפחת מנדיל מחקרי דרכים אמפיריים בע"מ.
מצומת בית השיטה פנינו לכביש 669 עד לסחנה שם פנינו ימינה לגן השלושה. החום הכבד רק עודד אותנו למהר ולעלות על בגדי ים ולהיכנס למסע של קילומטר וחצי בנחל הקיבוצים. הקטנות עם מצופים (רק ליתר ביטחון) והמים הנפלאים עד לגובה 130 ס"מ, סיפקו חוויה מרעננת (ולא מקפיאה!) לאורך מסלול הנחל. שימו לב, כפכפי אצבע, נוטים להיתקע בקרקעית הנחל ולהישאר שם לעד! על כן מומלץ לצעוד יחפים או עם נעלי ים. היה מרענן, חוויתי, משפחתי וקל לטיול.

מנחל הקיבוצים, התחלנו לטפס לכיוון נצרת לאכסניה בשם "פאוזי עאזר אין", שהיא בית אבן מקסים בלב העיר העתיקה של נצרת. בית האבן חולק לחדרים באופן שבו ניתן גם להזמין מתחם חדרים לשלוש משפחות, כפי שאנו עשינו, וניתן להזמין חדרים לזוגות ואפילו לקבוצות יותר גדולות בחדר. האווירה ביתית ונעימה ומדי בוקר מוגשת ארוחת בוקר טובה. באכסניה ניתן למצוא קבוצות של צעירים מכל העולם, זוגות רומנטיים ומשפחות. הכל מאוד נעים, מאוד נוח ולא יקר. המתחם שלנו כלל ארבע חדרים לשלוש משפחות במחיר של 2,400 ₪ ללילה כולל ארוחת בוקר ואינטרנט אלחוטי בשטחים הציבוריים. היה שווה.
כדי להגיע לאכסניה צריך לנסוע בכביש הראשי של נצרת, תאופיק זייד ולהמשיך במעלה הרחוב עד לכיכר המעיין, שם לפנות לכיוון מסעדת אל ג'נינה (ללקק את האצבעות, מיד בהמשך). משם, יש להתקשר לאכסניה להסבר פשוט ואף אפשר לבקש בטלפון מפקיד הקבלה שישלחו מלווה, כדי לא לטעות בדרך. פקידי הקבלה אדיבים ולבביים, אך יש לבקש לדבר בעברית, אחרת תקבלו הסבר באנגלית לונדונית מוקפדת. עוד פרטים והזמנות ניתן להשיג באתר של פאוזי עזר אין: http://www.fauziazarinn.com/langswitch_lang/he/
הרעב היה גדול ואל-ג'נינה היתה קרובה. שלוש דקות הליכה מהאכסניה וכבר מיטב הסלטים הונחו על שולחננו. הפיתות חמות והשיפודים בדרך. מסעדה מזרחית קלאסית טעימה להפליא עם כמה פנינות שאסור לפספס כולל חומוס מן המשובחים, מעדני בשר וכנאפה בלתי נשכחת עליה עוד יסופר פה. בירה לא המליצו לנו להזמין "כי עכשיו ראמאדן" אז הלכנו על דיאט קולה (פפסי מקס). לקראת סוף הארוחה, התקרב אלינו איש נעים ושאל אם נהנינו. מהון להון השיחה קלחה והכרנו אדם מיוחד. היימן, בעל מסעדת אל-ג'נינה, דור שני במסעדה הקיימת כבר שבעים שנה. היימן התעקש להכניס אותנו למטבח שהעלה ריחות פנטסטיים, שם ראינו במו עינינו איך הקסם הקולינרי המזרח תיכוני הזה קורה באמת, בסדר וניקיון מופתי ובמקצועיות שלא הייתה מביישת אף מסעדת שף תל-אביבית. היימן נתן את האות והחלו להכין לנו בשידור חי כנאפה מתוקה שהותירה את כל הארוחה בצילה. הסירופ הארומטי וגבינת העיזים הטריה כמעט וגרמה לנו לחטוף את מחבת הכנאפה טרם הגעתו לצלחת. המנות גדולות והשירות מעולה. אכלנו ושתינו לשובע (ללא אלכוהול) והמחיר היה זול, 900 שקלים ל-6 מבוגרים רעבים ו-8 ילדים רזים.
הבטחתי להיימן שעוד נתראה. המטרה: כנאפה של דו-קיום ערבי-ישראלי במטבח של אליוליני. במהרה בימינו אנו, אמן.
הערב החל לרדת על הגליל התחתון ואנחנו עימו הדרמנו לקיבוץ בית השיטה לתפוס טיול לילי בשדות. "את מי פוגשים שם?" שאלתי את הדוקטור "את דני-ג'יפ" ענתה בקיצור נמרץ. בתחנת הדלק של בית השיטה המתינו לנו שני ג'יפים של דני-ג'יפ לטיול ספארי לילה בגליל.
נמרים וג'ירפות לא היו שם אבל הייתה חוויה בלתי רגילה של ירידה בג'יפ פתוח עם הילדים. דרך שדות החמניות היבשות ובריכות הדגים אל נחל יששכר תוך תצפית על שועלים, צבאיים, רומסי לילה, חתולי בר, הסבר קצר על ניווט באמצעות הכוכבים, האזנה לסיפורים חמודים של דני ועזרא והכי חשוב, תה צמחים נדיר בטעמיו מחליטת צמחי הגינה של דני ואבטיח קר. הכל בשטח, תחת ליל ירח מלא. לכל המעוניין התענוג ערך כשעתיים וחצי ושילמנו עבורו 1,300 ₪ דני הבטיח לערוך לנו טיול דומה בטיול הבא שלנו לדרום (מישהו אמר אזור ים המלח באוקטובר ולא קיבל?) באתר של דני ג'יפ, אפשר להתרשם וליצור קשר  http://www.danyjip.com/  או בטלפון 0505503717
שבנו ל"פאוזי עזאר אין", סחוטים אך רצוצים ולא היה מנוס מלשבת בפטיו הפסטוראלי על בקבוק יין אדום ולחסל את הכנאפה השלישית שלקחנו בטייק-אוואי מהיימן.
העיניים נעצמות אך הלסת ממאנת לסגת. תם היום הראשון ולא נשלם סיפורנו לטיול זה. על היום שני שהיה בו שוק נצרת, כפר תבור, זכרון יעקב ואמפי שוני עם הפתעה מוסיקאלית, בפוסט הבא.

אולי תרצו גם גליל מערבי:

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

ספגטי אל-הפוטנסקה



פסטה פוטנסקה היא ארוחה שלמה בצלחת אחת וכך אנחנו קוראים לה אצלנו בבית. כשהנוער מגיע רעב ועייף וצריך לרצות את הרעב שלהם במהירות זו המנה שאני מכינה. גם זריזה, גם מלאת טעמים וכמובן יש בה את כל מה שצריך כדי להמשיך הלאה במרוץ.

אבל לפני שנפנה למתכון אגלה לכם את מקור המנה:
בנאפולי עסקי היצאנות פרחו בתוך מה שנקראו "בתים סגורים". בתים אלו היו בתים שחלונותיהם היו תמיד מוגפים כדי שהעוברים ושבים ברחוב לא יראו את הנעשה בפנים והנערות לא תדענה אם זה יום או לילה בחוץ.
הנערות לא הורשו לצאת מפתח הבית אבל הן קיבלו אספקה שוטפת מנער השליחויות שהיה מתרוצץ בין החנויות, ואוסף מכל הבא ליד. דבר לא נחסך מהן ובעיקר לא אוכל.
הן היו מבשלות בין לקוח אחד לשני דברים מזינים מכל מה שהיה להן במטבח, בישול מהיר וזריז שלא עורך זמן רב כי ההפסקה בין לקוח אחד לשני לא היתה ארוכה. כך נולדה הפסטה פוטנסקה.
מקור השם הוא מהמילה פוטנה, שמשמעותה באיטלקית היא יצאנית. הרוטב הכיל את כל מה שהיה להן במטבח, מהיר הכנה, מזין, ומאד טעים!


לעבודה:
4 מנות
500 גר' ספגטי.
2 כפות שמן זית
1 פילה אנשובי (רצוי אלא המגולגלים סביב פלפל אדום חריף)
4 שיני שום קצוץ לא כתוש
1 פלפל חריף חתוך לטבעות (מי שרגיש לחריפות להכניס את הפלפל שלם ולהוציא אותו לפני ההגשה)
20 זיתים שחורים יש להוציא מהם את הגרעינים
3 כפיות צלפים במלח
300 גר' עגבניות שרי או שרי ליקופן חתוכות לרבעים
10 עלי בזיליקום
פרמזן מגורר



במחבת רחב עם שוליים גבוהים מחממים את השמן מכניסים את השום נזהרים שלא יזהיב מוסיפים את האנשובי, הפלפל החריף העגבניות, הזיתים ללא גרעינים ולבסוף את הצלפים יש לשטוף היטב את הצלפים לפני הכנסתם למחבת. מנמיכים את האש, (האנשובי יעלם בתוך הרוטב) ממשיכים בבישול עד שהספגטי מוכנים .


מבשלים את הספגטי ע"פ הוראות היצרן כאשר הספגטי מוכנים מסננים מהמים מוסיפים למחבת עם הרוטב לא מסירים מהאש אלא מערבבים היטב בעזרת שני מזלגות. מורידים מהאש מפזרים פרמזן מגורר ואוכלים בתאבון.
שימו לב למנה הזו לא הוספתי מלח או פלפל שחור, המליחות והחריפות מתקבלת מהזיתים מהאנשובי מהצלפים וכמובן לבסוף מהפרמזן.


טיפ לבישול הפסטה: מוסיפים למי הבישול לפני הכנסת הפסטה שמן ומלח, השמן למניעת הידבקות הפסטה והמלח מזרז את הבישול.

אצלנו בבית לפעמים הספגטי אל-הפוטנסקה לא מספיקים להגיע מהמחבת לצלחת והם כבר נעלמים.