יום שלישי, 30 במרץ 2010

קניידלך במרק שלי

אני אוהבת את הקניידלך במרק שלי! כן, כן, בעיני, אותן כופתאות אפורות הן בעלות חן רב. בילדותי הייתי מבקשת מאימי שתכין לי קניידלך גם בימי חול ולא רק בפסח, אבל היא תמיד סירבה ואמרה שאסור לקלקל את החגיגיות שבאוכל ולהפוך אותו לנגיש ויומיומי. היום אני יודעת שהיא צדקה, מפני שעד היום אני מחכה בציפייה למרק בערב ליל הסדר.
יש כאלה שאוהבים לאכול בטונדות, ויש כאלה שאוהבים לאכול עננים קלים, אבל אני מצאתי את דרך המלך, וזו בסופו של דבר מצריכה לא מעט עבודה, אבל שווה כל ביס. התוצאה היא קניידלך עסיסיים ומלאים בטעמים.
אותם קניידלך נולדו למעשה בימי הביניים הרחוקים; היו מערבבים את שאריות הלחם מאתמול עם תבלינים, ואם היה מזל והיה מעט בשר קצוץ במטבח אז גם אותו הכניסו לתערובת. התערובת בושלה כמובן במים והוגשה כארוחה משביעה. יהודי מזרח אירופה אימצו את הפטנט והפכו את הקניידלך למאכל המתאים במיוחד לפסח. הקניידלך עשויים מחומרי יסוד – קמח, מצה, ביצים, שומן עוף או אווז אני מוסיפה במקום שמן זית.
לעבודה:
ל – 30 כופתאות אווריריות
1 כוס קמח מצה
2 ביצים מופרדות
מעט פלפל שחור
מעט שומן אווז מומס כ – 1/4 כוס (ניתן להשיג בכל הקצביות) כאמור אני מוסיפה שמן זית 1/4 כוס
2 ליטר מים
3 ענפי פטרוזיליה חצי גזר מעט מלח גס.

בקערה מכניסים את קמח המצה יוצרים גומה לתוכה מכניסים את החלמונים מתחילים בעירבוב בעזרת מטרפת יד מוסיפים את השמן מלח ופלפל עד שמקבלים בלילה סמיכה אם הבלילה סמיכה מדי אפשר להוסיף מעט מים.
מרתיחים את המים עם הפטרוזיליה והגזר בסיר רחב וכזהמים כבר רותחים מוסיפים את המלח הגס.
במיקסר מקציפים את החלבונים לקצף קשה מבריק ויציב.
מערבבים את הבלילה עם החלבונים המוקצפים , מרטיבים את כפות הידיים וכשהמים מגיעים לרתיחה יוצרים כדורים בגודל של 1.5 ס"מ מכניסים למים הרותחים ומבשלים כ – 20 דקות . מסנים מהמים ומעבירים למרק עוף להגשה.


יום רביעי, 24 במרץ 2010

פבלובה


אצלנו בבית, במשאל עם קצר, מיד מגלים שהאנושות נחלקת לשניים לאוהבי השוקולד ולאוהבי קינוחים חמצמצים או פירותיים. אני והנער בעד השוקולד. מודי והנערה בעד פירותיות חמצמצה ולכבודם אני מכינה את הבפלובה. מנה מאד מרשימה עם מעט עבודה מוקפדת בצידה כל השאר הוא אך ורק רושם טהור.
לפני העבודה יש כמובן קצת רכילות: אנה פבלובה רקדנית בלט מפורסמת ברחבי העולם, בתחילת המאה ה-20. בשנת 1926 יצאה לסיור באוסטרליה וניו זילנד. בספרי ההיסטוריה של ניו זילנד לא נרשם ארוע יותר משמעותי מביקורה של אנה פבלובה באותה שנה. הרקדנית הלבושה בבגדי ריקוד לבנים אוחזת בידיה צרור ורדים אדומים מיד היווה השראה לשף המלון בו היא התארחה והוא הכין את ענן לבן המורכב מ"נשיקות" קרם קצפת ופירות יער אדומים.

לעבודה:

4 חלבונים בטמפ' החדר
1 כוס אבקת סוכר
1 כפית חומץ תפוחים
1/2כפית קורנפלור

1 מיכל שמנת מתוקה להקצפה
1.5 כפות סוכר
1/2כפית תמצית וניל
קליפת לימון מגורדת
2 כף גבינת מסקרפונה

פירות: קיווי, תותים, פטל (במתכון המסורתי רק פירות אדומים וקיווי, מי שרוצה יכול גם פסיפלורה, אפקרסקים, אננס או כל פרי שיהיה לו טעים) אני השתמשתי בתותים טריים.
אופן ההכנה:
לחמם תנור ל 130 מעלות, להכין תבנית אפיה מרופדת בניר אפיה משומן היטב ! ועליו מצוירים עיגולים בגודל של 8 ס"מ. אפשר גם לעבוד לפי חוש היצירה.
בקערת מיקסר על מקצפה מתחילים להקציף את החלבונים במהירות בינונית, מגבירים את קצב ההקצפה ומתחילים להוסיף את הסוכר מאד בעדינות מקציפים עד שהקצף יציב מבריק וכשמרימים את המקצפה מה שנותר עליה לא נוזל , הקצף צריך להיות חזק מאד! לפני שמסיימים להקציף מוסיפים את הקורנפלור ואת החומץ נותנים עוד סיבוב אחד עם המקצף ודי.
בעזרת שתי כפות או שקית זילוף (יותר נוח שקית זילוף) מפזרים בתוך העיגולים המצוירים בתבנית את הקצף.


כך שיווצרו שוליים יותר גבוהים מאמצע העיגול אופים בתנור במשך כשעתיים ורבע עד שהקצף נראה יבש לכבות את התנור ולהשאיר אותם בפנים להתייבשות מוחלטת.
בסוף התהליך יתכן ויהיו על פניהם סדקים והמגע יתן לנו תחושה שהם קצת רכים כך זה צריך להיות. ניתן לאחסן אותם במקום קריר למשך 3 – 4 ימים לפני ההגשה בכלי אטום. ממש לפני ההגשה מניחים כל בסיס על צלחת הגשה אישית.

מקציפים את השמנת המתוקה עם הסוכר, גבינת מסקרפונה, קליפת הלימון המגורדת והוניל. ממלאים כל תחתית בקצפת ומעל מפזרים את פירות היער.

יום ראשון, 21 במרץ 2010

שוקולד!! עוגת שוקולד לפסח ולכל ימות השנה

אני מודה ומתוודה – שוקולד הוא אחד הדברים שאני הכי אוהבת! כמובן שאתם כבר יודעים שאני אוהבת המון דברים, אבל שוקולד הוא אחת החולשות הגדולות שלי, אין דבר יותר מנחם או לחילופין משמח מקובית שוקולד נימוחה בפה. יש כאלה המעדיפים אותו מריר יותר, יש כאלה המעדיפים אותו מריר פחות, ויש כאלה שפשוט אוהבים אותו הזוי, ואנחנו בבית מאוד נהנים לאסוף את השוקולדים ההזוים ביותר שיצא לנו להתקל בהם. ב"מגירת ההפתעות" שלנו שוכן שוקולד עם בייקון, שוקולד עם ווסבי וג'ינג'ר ושוקולד עם צ'ילי.

לערב החג אני מכינה עוגת שוקולד שמיד אגלה לכם את המתכון שלו. אני מגישה אותו עם רוטב וניל או רוטב חמוציות, תלוי במצב רוח, ולעיתים אני מניחה כפית ריבת תפוזים מרים מעל, ובעיני, השילוב הוא מנצח! שיהיה ברור זו עוגה נפלאה למשך כל השנה.
לפני שנצא לעבודה הנה כמה דברים שלא כולם יודעים על שוקולד:
השוקולד משחרר אנדורפינים למוח וע"י כך משרה תחושה טובה ויש האומרים ממכר!
יש 3 זנים שונים של עצי קקאו אשר מספקים לנו את פולי הקקאו להכנת השוקולד.
בני המאיה היו הראשונים להשתמש בפולי עץ הקקאו למאכל.
מקור המילה שוקולד היא משפת הנאהורטל של האצטקים, אשר הפיקו מהזרעים משקה שכינו בשפתם: צ'וקולטל, האצטקים נהגו להוסיף למשקה צ'ילי חריף ווניל. משקה זה שימש אותם כמשקה אפרודיזיאק.
הארופאיים החליפו את הצ'ילי במשקה האינדיאני בסוכר – במקום חריף, מתוק.
במאה ה-17 הקקאו נחשב למשקה מותרות בקרב האירופאים.
לעבודה:

1 כוס יין אדום, באורח פלא נשאר מהיין ששתינו ערב קודם, ובו אני השתמשתי.
8 כפות סוכר
200 גר' שוקולד (70% מוצקי קקאו)
8 ביצים מופרדות
200 גר' אגוזי מלך טחונים מאד דק.
לציפוי:

1 מיכל שמנת מתוקה
1 כף גולדן סירופ (ניתן להשיג בחנויות המתמחות כמו ספייסס, לגעת באוכל וכו' ובטיב טעם ברשתות המרכולים אני לא ראיתי.)
200 גר' שוקולד מריר
העוגה:
בסיר קטן להביא לרתיחה מאד עדינה את היין האדום עם 8 כפות סוכר .
יוצקים מעל השוקולד תוך כדי בחישה. ומניחים להתקרר מעט.

מקציפים את החלבונים לקצף קשה יציב ומבריק.

מוסיפים את החלמונים לשוקולד אחד בכל פעם,

ולבסוף את האגוזים הטחונים מערבבים בעדינות עד לקבלת תערובת אחידה.
.
מערבבים את כל המסה בזהירות עם קצף הביצים ומכניסים לתנור שחומם מראש ל – 180 מעלות למשך כ- 50 דקות זה תלוי כבר בתנור עדיף לבדוק בעזרת קיסם את מרכז העוגה. העוגה מעט נופלת כאשר מוציאים מהתנור אבל זה ממש לא נורא.
מקררים את העוגה לגמרי .
קרם:
בסיר קטן מעל אש נמוכה מביאים את השמנת המתוקה וכף הגולדן סירופ לרתיחה קלה מאד. יוצקים מעל השוקולד מחכים דקה ורק לאחר מכן מערבבים בעזרת כף עד שמקבלים קרם חלק . מקררים.
מורחים את הקרם מעל העוגה שהתקררה כבר ומכניסים למקרר.



יום שלישי, 16 במרץ 2010

לחם סודה אירי לכבוד יום סנט פטריק

היום אקדיש את הרשומה לאירלנד שחוגגת את יום פטריק הקדוש . אני עצמי מעולם לא הייתי באירלנד, אבל אני מקווה שיום אחד עוד אגיע לשם. את האיריים פגשתי דווקא בשיקאגו, בא ביליתי כמעט שנתיים מחיי. העיר מלאה במהגרים איריים חביבים, וב-17 למרץ העיר הייתה נכנסת למצור מוחלט בעקבות מצעד ענק שצעד מצד אחד של העיר אל צידה השני. הקור היה מקפיא אך המצעד של לובשי בגדים מסורתיים איריים, בעלי שיער ירוק ואיפור ירוק לא פסק מלצעוד.

לכבוד יום פטריק הקדוש הבאתי לכם היום את לחם הסודה האירי. לכל משפחה יש את הלחם שלה, יש כאלה המכניסים צימוקים, יש כאלה המפזרים זרעי קימל ויש כאלה המכניסים גם וגם וכמובן שיש כאלה המתעלמים לגמרי מהצימוקים והקימל. אני מעדיפה את הצימוקים לכן הלחם שלי הוא ללא קימל אבל עם הרבה צימוקים.

ולעבודה:
41/2 כוסות קמח
2 כפות סוכר
1 כפית מלח
1 כפית אבקת סודה לשתיה
100 גר' חמאה
1 כוס צימוקים
1 ביצה טרופה
13/4 כוס רוויון
מחממים תנור ל – 200 מעלות.
בקערה מערבבים קמח, סוכר, מלח, ואבקת סודה לשתיה.
מוסיפים את החמאה ומערבבים בעזרת קצות האצבעות עד שמתקבלת תערובת פירורית , מוסיפים את הצימוקים.
יוצרים גומה במרכז התערובת מוסיפים את הביצה ואת הריוויון, מערבבים בעזרת כף עץ עד שמתקבל בצק רך ומעט לח.
מעבירים את הבצק למשטח מקומח יוצרים צורת עיגול, משמנים תבנית עגולה ומעבירים את הבצק אל התבנית. בעזרת סכין יוצרים את האות X על פני הבצק .


מכניסים לתנור למשך 35 עד 45 דקות בעזרת קיסם אפשר לבדוק אם הלחם אפוי . אם פני הבצק משחימים מהר מדי אפשר לכסות בנייר אלומיניום.
כאשר הלחם מוכן מוצאים את התבנית מהתנור ומניחים למשך 15 דקות ורק לאחר מכן מוציאים את הלחם לקרור על הרשת.
מי שאוהב קימל מוזמן לפזר קימל בתחתית התבנית.

מומלץ מאד לארוחת בוקר.

יום ראשון, 14 במרץ 2010

מי מפחד מכלים חד פעמיים....

בשבת חגגנו לסבתא ורדה יום הולדת. השילוב היה מנצח – מפגש משפחתי נעים, אוכל טעים, יינות טובים, כולם לכבוד מסיבת יום ההולדת.
אז מה היה לנו בתפריט? פטה מעודן של כבד אווז שמודי טרח על הכנתו במשך יומיים, שרימפס בשום ויין לבן, לזנייה תרד, ולמנה העיקרית נתח פריים ריב ללא העצם הנקרא בעברית נתח "אנטריקוט שלם". הבשר שרה במשרה מיום ראשון והיום הסתובב לאיטו על השיפוד בתנור ויצא פשוט נפלא. על כל אלו עם מתכונים ותמונות מרהיבות בפוסט הבא, הפעם רק תמונות של השולחן .


הצבעיים הפעם היו שחור, לבן ואפור. אני לא מתביישת להודות כי הכלים היו חד פעמיים! (מלבד הסכו"ם).
אני חייבת להגיד לכם שזה כייף גדול מאד לארח עם כלים חד פעמיים. אני לא נוהגת לארח עם כלים חד פעמיים כי אני אוהבת את הכלים שלי, אחרי הכל קניתי אותם כדי להשתמש בהם, אבל החודש הוא חודש עמוס מאד וליל הסדר עוד לפנינו...

יום חמישי, 11 במרץ 2010

חרוסת - המגיעה אלינו הישר מטוסקנה

דת, מסורת, מנהגים, זיכרון, געגועים, כל אלו ביחד משמשים אותנו בעת הכנת החרוסת.
חג הפסח, חג מלא הוד והדר, סמלים, ישיבה משפחתית משותפת, סיפורים ומנהגים והכל מתערבב עם זכרונות ילדות.
הדרך הטובה ביותר לעורר בנו זיכרונות, היא כמובן אוכל, אחד הסמלים אשר נמצא על שולחן הסדר היא החרוסת לצד עלי המרור (אצלנו המרור הם עלי החסה), יעודה הוא להזכיר לנו את הטיט ממנו בנו בני ישראל את הפירמידות במצרים או אולי להמתיק לנו את אכילת עלי המרור שאנו אוכלים לזכר אותם ימים קשים , צבעה הוא כצבע העינבר.
אמי אשר גדלה במחוז טוסקנה הביאה איתה את החרוסת הטוסקנית שמוצאה מהעיר ליבורנו. החרוסת הזו כל כך טעימה שאפשר לאכול אותה כל השנה.
אז קדימה לעבודה: 600 גר' תפוחי עץ קלופים לא הליבה חתוכים לקוביות קטנות.
200 גר שקדים מולבנים קצוצים
200 גר' דבלים קצוצות
200 גר' אגוזי לוז קצוצים
200 גר' תמרים יבשים קצוצים
200 גר' אגוזי מלך קצוצים
200 גר' שזיפים מיובשים קצוצים
50 גר' צימוקים קצוצים
300 גר' סוכר
1 כף מחוקה קינמון
מיץ מתפוז אחד
מעט תבלין ציפורן אפשר להשתמש ב- 1/4 כפית אבקת ציפורן או בשני מסמרי ציפורן.
מכניסים הכל לסיר מכסים במים ומבשלים על אש נמוכה במשך כ – 3 שעות אם יש צורך אפשר להוסיף מים, צריך לערבב לעיתים קרובות, אחרי כשלוש שעות מורידים מהאש ומעבירים לכלי מזכוכית ומניחים להתקרר. אפשר להכין יום יומיים קודם.

יום שני, 8 במרץ 2010

עיצוב וסידור שולחן חג

אני מודה ומתוודה ומצהירה בקול רם: אני אוהבת את ערב ליל הסדר! ובכלל אני אוהבת את חג הפסח, החג נותן לי תרוץ מצוין להתעסקות בדברים קטנים אך משמחים, כמו סידורי שולחן, למשל.
כל שנה אני מנהלת דיונים מקיפים ביני לבין עצמי (בלי להישמע משוגעת...) לגבי עיצוב השולחן, צבעי המפה מפיות והקישוטים.

סידור השולחן היא הטריטוריה הבלעדית שלי, בנוגע לתפריט לעומת זאת אני מנהלת דיונים נוקבים עם מודי, שאחראי על בישול הבשר. המסורת המשפחתית של "גולדנפלד את מנדיל" היא כבש על שלל צורותיו, כאשר מודי אחראי על הצורות.
אבל עם כל הכבוד למסורת הפרטית שלנו, תמיד יהיה על השולחן גם מרק עוף עם קניידלך אווריריים וגם גפילטעפיש. את זה האחרון למדתי להכין מאמא של מודי משום שבבית הורי לא הגישו מעולם גפילטעפיש. החלק היחיד בו אני ממש "משתוללת" זה החלק האחרון של הארוחה – המנות האחרונות. אבל על האוכל אני מתכוונת לספר לכם בפעם אחרת, אולי עוד אספיק לפני החג.

את השולחן אני מסדרת כבר בבוקר החג. כל הסיפור בדרך כלל לוקח כשעתיים, אבל לפני שאני אסדר לכם כאן את השולחן הנה כמה עובדות על תולדות כלי האוכל:
לא תמיד אכלו ליד שולחן ולא תמיד השתמשו בסכו"ם או צלחת: בימי הביניים העניים השתמשו בלחם היבש ככלי אכילה. בבתי העשירים נהגו לשבת סביב השולחן רק הגברים והם אכלו בעזרת הפגיון האישי שלהם. לנשים לא היה פיגיון או מקום ליד השולחן; הן עמדו מאחורי הגברים והן היו תלויות ברצונו הטוב של הגבר – אם לגברים התחשק, הם חתכו גם לאישה חתיכה מהאוכל ובד"כ היה מדובר בשר ציד די רקוב. יותר מאוחר היגיעה הכפית לשולחן, אבל אחת לכולם! ואוי למי שהעביר את הכפית בלי לנגב אותה במפה. כאשר הגיע המזלג כבר החלו לחלק סכו"ם לכל אחד בנפרד, למרות שהכלי המשונן הזה היווה ממש "סכנה לאנושות" ולקח לו למזלג די הרבה זמן עד שהוא רכש מקום כבוד בצד שמאל של הצלחת.


ועכשיו לעבודה:
כאשר מסדרים שולחן צריך לחשב 50 ס"מ לסועד. הצלחת היא המרכז, מימין סכינים וכף למרק, משמאל מזלגות. מצד ימין מעל הצלחת מסדרים את כוסות השתיה. מעל הצלחת מסדרים את הכפית והמזלג למנה האחרונה. מפית שמים כיד הדמיון הטובה. בצד שמאל נהוג להניח צלחת קטנה ללחם וסכין חמאה .




יום ראשון, 7 במרץ 2010

פיצה

המסעדות באיטליה מגישות פיצה בד"כ רק בערב. אני לא יודעת מה הסיבה לכך אבל זו עובדה שגילית לראשונה בטיול המשפחתי המפורסם שלנו לאיטליה. רצינו לאכול פיצה לצהריים והאיטלקים הביעו זעזוע עמוק מעצם האפשרות של אכילת פיצה בצהריים.
דבר אחד נוסף למדתי באותו מעמד: לא שותים יין עם פיצה! את הפיצה מלווה כוס בירה ענקית וצוננת. גם לזה אין הסבר מדעי מדויק אבל שוב, מדובר בחוק ברזל שאוי לאיטלקי שמפר אותו.
למרות כל אלו, כמו מורדת טובה החלטתי לשבת להכין פיצה דווקא לצהריים – כי ככה אני רוצה! ואולי אפילו גם להגיש לידה קווה או יין לבן ולא בירה, נראה עד כמה אני שרויה במצב רוח מרדני.
אבל לפני העבודה יש סיפור רכילות קטן:
המלכה האיטלקיה מרגריטה נהגה לבקר באופן סדיר את נתיניה בכל רחבי איטליה. בשנת 1889 היא ביקרה בנפולי וכמו כל מלכה פופולרית (ראה ערך דיאנה) היא ביקשה לטעום מהאוכל המקומי, מן לחם שטוח שהאנשים אוכלים בהליכה ברחוב. הטבח האישי שלה לא היה מורגל בבישול פשוט ולכן נקרא אל הדגל הטבח המקומי, בחור בשם רפאל אספוזיטו. מר אספוזיטו הכין פיצה מפוארת בצבעי הדגל האיטלקי בעזרת רוטב עגבניות, גבינת מוצרלה, והרבה בזיליקום, וכך נולדה מנת הפיצה מרגריטה המפורסמת.
ועכשיו לעבודה:
מלבד מצרכים לפיצה רצוי ואף כדאי שתהיה אבן שמוט לוהטת בתנור ורשת לאפיית פיצה.
לבצק
1 קג' קמח שטיבל מס' 2
1 שקית שמרית
2 כוסות מים פושרים
1/2 כף סוכר
1/8 כפית מלח
1/4 כוס שמן זית.
הכמות היא לשתי פיצות משפחתיות.
לרוטב
1 מיכל רסק עגבניות
1/4 כוס מים
1 כפית אורגנו
פלפל שחור
מעט פלפל צ'ילי
גבינת מוצרלה
עלי בזיליקום.
1 כוס שמן זית
מחממים תנור ל – 200 מעלות ולמי שיש אבן שמוט הרי זה משובח , מחממים את התנור עם אבן השמוט, האבן צריכה להיות לוהטת כאשר מניחים עליה את הפיצה. אני מניחה את הבצק על רשת לאפית פיצה משומנת ואותה אני מניחה על אבן השמוט.
בקערה קטנה ממיסים את השמרים ב-4 כפות מים פושרים מוסיפים 3 כפות קמח ואת הסוכר ומערבבים. מניחים למשך 15 דקות.
במיקסר עם וו גיטרה מערבבים את הקמח ותערובת השמרים ומוסיפים את יתרת המים בהדרגה עד שנוצר בצק גמיש לעיתים הקמח מבקש עוד מים לעיתים מסתפק אפילו בפחות. עוברים ללישה ידנית במשך 7 דקות לפחות. מחזירים לקערה יוצקים את שמן זית מעל הבצק מסובבים את הבצק כך שכל הצדדים יצופו בשמן מכסים בניילון נצמד למשך שעה וחצי או עד שהבצק יכפיל את נפחו. לאחר שעה וחצי מניחים על משטח מרופד בקמח ומעבדים שוב בעזרת הידיים במשך כ – 5 דקות. מניחים לעוד 20 – 30 דקות. ומכינים את הרוטב.

בסיר קטן מחממים 4 כפות שמן זית עם רסק העגבניות והתבלינים תוך כדי ערבוב מתמיד מוסיפים את המים מביאים לרתיחה עדינה ומורידים מהאש.
מרדדים את הבצק לעובי של 1 ס"מ אני משתמשת במערוך ואני מודה ומתוודה : אני לא יודעת להקפיץ את הבצק באוויר כמו האופים האיטלקיים.
מניחים את הבצק על רשת האפייה המשומנת, בעזרת מברשת מברישים את הבצק בשמן, מורחים מעל את הרוטב מפזרים מוצרלה ועלי בזיליקום ומתיזים עוד קצת שמן זית.

15 דקות או עד שהשוליים זהובים זה סימן שהפיצה מוכנה.
10 – 15 דקות והפיצה מוכנה.

יום שישי, 5 במרץ 2010

הפתעה

בוקר יום שישי הוא בוקר שפותחים עם קפה וקרואסון עוד לפני שפותחים את המחשב. הבוקר החלטתי לחרוג ממנהגי ופתחתי את המחשב לפניהם, וגיליתי שהפעם צדקתי בבחירתי, כי חיכתה לי הפתעה נעימה יותר מקפה ומאפה! גיליתי שחנית הראל המליצה עלי בבלוג שלה בעכבר העיר. המחמאה הייתה מאד גדולה. חנית הראל היא בלוגרית אוכל ידועה שכותבת גם את הבלוג LEMON AND GINGER , בלוג מצויין ונעים מראה מלא במתכונים שניתנים להכנה בבית ללא בעיה ועושים חשק לרוץ למטבח ולעבוד – ככה נעים לפתוח סוף שבוע.

יום חמישי, 4 במרץ 2010

רוטב פסטו מגנואה

בשנת 1974, עוד לפני שבכלל המושג היה שגור בפי כל, ערכנו משפחתי ואני מסע שורשים.
המסע היה אל לב איטליה, אל העיירה הקטנה בה נולדה סבתי. הדבר הראשון שאני ממש זוכרת מהמסע הזה הוא ערב בו הגענו – את פנינו קיבלה דודה איטלקייה זקנה, בעלת שפם קטן ולבושה שחורים (כיאה לאלמנה איטלקייה) פיה חסר כמה שיניים, מכינה לנו פסטה נפלאה וסלט עגבניות אדומות. העגבניות היו חתוכות גס, מתובלות בשמן זית ומעוטרות בעלי ירק אשר טעמם העז הזכיר מעט מנטה, אבל שונה מאד. את הירק הזה אנחנו לא הכרנו, אבל אמי הרגישה את כל טעמי ילדותה במזלג אחד מהסלט. באותם ימים הריחן עדיין לא היה תבלין מוכר בישראל, אך לימים הריחן הפך להיות תושב קבע כמעט בכל אדנית בכל בית בארץ.
לפני העבודה הנה 4 דברים שלא כולם יודעים על הריחן:
המצרים העתיקים השתמשו בו לחניטה.
נערות רומאיות צעירות נהגו לשזור עלי ריחן בשערן כאות לכך שהן פנויות לאהבה.
ביוון הוא נקרא BASILIKUM PHUTON, שפירושו "עשב מלכותי".
יש יותר מ- 60 סוגים שונים של ריחן וצבעו נע מירוק ועד ארגמן.

ועכשיו לעבודה:
500 גר' ספגטי
צרור עלי בזיליקום
חופן צנוברים = כ- 50 גר'
150 גר' גבינת פקורינו (ניתן להשיג תוצרת הארץ של "מחלבנה")
1/2 כוס שמן זית
3/4 כוס חלב
1 שן שום
פלפל שחור
מלח.
בסיר גדול מרתיחים מים לבישול הספגטי. כאשר המים מתחילים לרתוח מוסיפים כף מלח גס ומעט שמן ורק אז מכניסים את האיטריות. זמן הבישול הוא עפ"י הוראות היצרן. בזמן שהספגטי מתבשלים מכניסים למעבד מזון את כל המצרכים ומעבדים לרוטב חלק. מעבירים לכלי הגשה.
כאשר הספגטי מוכנים, לפני שמסננים אותם יוצקים מעל הרוטב מצקת ממי בישול הספגטי לדילול.
מסננים ומיד מעבירים לכלי ההגשה בו כבר מחכה הרוטב ומערבבים היטב. אפשר להוסיף מעט שמן זית. מגישים מיד .
והנה חוק ברזל קטן בהכנת פסטה: הרוטב תמיד מחכה לפסטה! הפסטה אף פעם לא מחכה לרוטב!

יום שני, 1 במרץ 2010

טיול בשוק האוכל של אנסי בצרפת

אין דרך טובה מלהכיר מקומות חדשים אלא דרך האוכל, או דרך המצרכים המקומיים. אנחנו מעדיפים לפגוש תמיד את המצרכים המקומיים לצד יצירות אמנות תרבות תיאטרון אופנה. סיור בשוק המקומי הוא חובה נעימה שאין לדלג עליה – הצבעים, הריחות, הקולות והטעמים, כולם יחד יוצרים חוויה אולטימטיבית.
בנימה זו, בכוונתי להתחיל בסדרה קצרה של כתבות בנושאי שווקים ואתחיל בשוק קטן ומקסים בעיירה אנסי.
הירקות מושלמים
אנסי היא עיירת סקי קטנה בהרי האלפים הצרפתיים. העיירה ידועה משתי סיבות: הראשונה והחשובה היא המסעדה של מארק וירה. מארק וירה שהיה מדריך סקי והפך להיות שף מהמובילים בעולם הקולינריה הצרפתי, ידוע בתבשיליו המתובלים אך ורק בתבלינים שנאספו על ידו בהרי הסביבה.
הסיבה השניה היא חנויות השוקולד המדהימות הידועות בכך שהן יוצרות מהשוקולד פסלים מרהיבים ביופיים.
פסל שוקולד מרהיב
אספנו לנו מטעמים מכל הדוכנים ויצאנו לפיקניק ספונטני בגן הציבורי באמצע העיירה:

נקניקים מכל הסוגים

קשה היה לבחור בין כל סוגי הגבינות

את הצדפות אכלנו ממש ליד דוכן הצדפות שנפתחו לפננו בזריזות מרובה

בל נשכח את הנוף ההררי הנפלא. אגב, מי שמרגיש שאויר ההרים הצלול מזיק לו וממש רוצה לשמור על רמת זיהום אויר נאותה בריאותיו יכול לחצות את הגבול לשוויץ; ג'נבה נמצאת במרחק של 40 קילומטר בלבד מאנסי (גם כן זיהום אויר, בכל זאת, שוויץ).